החלק הקטן מעצמינו
מה גורם לנו להתכווץ בבושה כשחבר עושה "פאדיחות"? להזדעזע בצערו של אסיר מעונה? מה גורם לנו לבחילה אם נצפה בניתוח, או זעם כלפי ילד שמתפרץ לכביש? הרבה פעמים הדחף שמניע אותנו במקרים כאלה הוא אמפתיה.
אמפתיה יכולה להתעורר גם כלפי בעל חיים או אפילו דומם, לאו דווקא אדם במונח הביולוגי הטהור. אבל מטבענו כשאנחנו נתקלים בדמות (או ייצור) שמזכירה לנו את עצמנו, נדלק איזה ניצוץ. חלק מאיתנו מתחבר אליה, ואנחנו מרוממים אותה מדרגה של "מישהו" לדרגה של בן אנוש. אכפת לנו במידה כזו או אחרת.
גם אם אנחנו לא מודעים לכך, בכל פעם שנתקל בדמות אנחנו נשפוט אותה. אם נגיע למסקנה שהיא "כמוני", אנחנו נעניק לה חלק מאיתנו. החלק הזה רגיש לחוויה שלה לכן נקווה בשבילה שיהיה לה טוב ונשאף עבורה שתצליח. בלי לחשוב אפילו, יהיה לנו מובן מאליו שהיא ראויה לאותן זכויות בסיסיות שאנחנו ראויים להם. זכויות כמו מזון, הגנה ואהבה.
אנחנו שותלים את החלק הזה בכל מי שדומה לנו. החל בילדים שלנו, במשפחה המורחבת ובחברים שלנו, ועד לעדתנו, עמנו והאנושות בכלל. זה מה שיוצר זהות קבוצתית. פטריוטיות.
האויב הגדול והנורא
כשאנחנו מחליטים שדמות לא ראויה לזה אנחנו נסיט את המבט, נעבור את הכביש. אנחנו מסרבים לשחרר חלק מעצמנו עבור מי שאנחנו מחשיבים כ"אויב" של הקבוצה הקולקטיבית שבנינו. כשמישהו מאיים על הזהות הקבוצתית, שונה מידי, זר או מוזר מידי, אנחנו לא נתייחס אליו כמו אל בן אנוש.
אנחנו לא נרגיש שמגיע לו את אותן זכויות שכל אחד אחר ראוי להן. אפשר יהיה למצוא אותנו נוקטים כלפיו בביטויים שהיו מחרידים אותנו אילו רק היו הופכים את המטבע. כמה שמרתיע להודות בזה בקול, הוא תת אנוש מבחינתנו.
אנחנו מתייגים ומקטלגים דמויות כאלה במערכת מגננה, משתמשים במגוון סטיגמות רחב שאפשר לסכם פשוט תחת הכותרת "האחר". סטיגמה היא כותרת מכלילה שמאפשרת לנו להתעלם מבן האדם שמאחוריה, שמתירה לנו להתנכר, להכריז בחוצות שהוא - הוא אינו כמונו. אפשר ואולי אף חובה להתאגד נגדו.
מה הקשר בין סטיגמות להזדהות? אז זהו, שאין.
אנחנו מתרחקים מדמויות שליליות בכוונה תחילה, לפעמים בצדק. אבל כל היכרות שלא נודף ממנה ריח אנושי יכולה לגרור התייחסות כזאת. מנהיגים, מורים, נותני שירות, ואחראיים על בידור. סופרים זמרים ותומכים טכניים. אנחנו שמים אותם על במה, כולאים אותם מאחורי מסך ומרגישים פטורים ממנהגים והליכות אנוש בסיסיות. הלכות לשון הרע, בין אדם לחברו ודרך ארץ משום מה פוסחים עליהם.
אנחנו שופטים אותם בכל רגע, מודדים את הערך שלהם בקור רוח על-אנושי. האם עדיין מגיע להם סטטוס של "כמוני"? אם נחשוד שלא לנו הם כי אם לצרינו, נהפוך עליהם את עורנו כמו עדת חיות טרף. נשכח שאי פעם חשבנו שמדובר בבן אדם ממש כמונו, עם רצונות, שאיפות ובית משלו.
כל זה עלול להוביל להצקות, חוסר רגישות, וגזענות - ומשם קצרה הדרך לקלישאות בסיפורת. מסיבה זו קשה לעורר הזדהות עם דמויות סטוק. הקוראים מזהים אינסטינקטיבית שמדובר בסך הכל בעוד סטיגמה. קופסא זולה עם מדבקה צבעונית שכל תפקידה לסווג ולהרחיק מאיתנו את "האחר". דמויות קלישאתיות לא מסוגלות לגעת בנו. מרגישות כמו בובה על חוטים ומעוררות גיחוך כשהן מנסות להזדהות כמו בן אדם. אנחנו יודעים שאנחנו לא אמורים לחוש אמפתיה עם קטגוריות.
הזדהות בסיפורת זה כלי וגם כישרון
היכולת לדמיין את עצמנו במקום של האחר הוא טבע אנושי אך גם כישרון ואנחנו יכולים לפתח את היכולת הזאת. זה חלק מתהליך ההתבגרות, להבין ואפילו להרגיש חלק מהחוויה של הזולת גם אם הוא שונה מאיתנו מאוד.
סופרים מנצלים את הטבע האנושי הזה כדי לשכנע אותנו להזדהות עם דמויות הנייר שלהם. אך בנוסף לכך, סיפורים מסייעים לנו לפתח כישורי הזדהות ואמפטיה. הם מלמדים אותנו לשים את עצמנו בנעליים של האחר, הזוי ככל שהאחר הזה יהיה.
דמויות שהיו פעם רק סטיגמה, דמויות שתייגנו כשליליות או מוזרות מידי מכדי שנוכל להכיל אותן, יכולות לקבל כיום סטטוס של דמות ראשית מרתקת ומעוררת אהדה. סיפורים מלמדים אותנו להכיל ולהבין יותר את העולם המורכב שסביבנו, מעודדים אותנו למצוא כלים להתמודדות ותגובה מועילה גם עם כאלה שלא בדיוק דומים לנו.
אם סופר יבנה דמות מספיק אמינה ומושכת אנחנו נרצה להיות חלק ממנה. אנחנו נסכים להתייחס אליה כמו בן אנוש. נצטער עבורה, נצודד בה, ונקווה בשבילה שהיא תנצח. כי החלטנו - לפחות כל עוד הספר פתוח - להתייחס אליה כמו אל דמות אנושית בת זכות קיום, בת כל הזכויות הבסיסיות שמגיעים לנו.
לסופר יש אחריות לבנות הזדהות עבור הדמויות הנכונות. הוא צריך להפעיל שיקול דעת ושימת לב כדי לשכנע אותנו להאמין באמת הייחודית שהוא מנסה להעביר לקהל שלו. אחד מהאלמנטים שצריך לשים עליהם את הלב הוא אופק מוסרי, הגבול שמכתיב למי יהיה פוטנציאל להזדהות, ומי יאבד כל סיכוי לזה. יש עוד שיטות ייחודיות להזרים הזדהות ואנחנו עוד נדבר על זה, מבטיחה.
אלה פשוט ההגיגים המשונים שלי על הזדהות. אני לא מוסמכת לדבר על תופעות חברתיות או הלכות בין אדם לחברו אבל אני חושבת שזה מחבר בין הקישורים והמקורות שצרפתי מטה. ובשביל מה יש תגובות? תתווכחו איתי, בכיף. בפעם הבאה נדבר על הדרכים ליצור הזדהות אמיתית, וכן אקח אחריות על הדברים שלי. עד אז - קריאה מועילה ומהנה.
נושא מרתק! אהבתי איך שחיברת את הכל, תמיד אמרתי שאת מולטי כישרונית 😘
!מרגיש שיצאתי משיעור באוניברסיטה, מי צריך ללמוד...יש את הסליק .אני אוהבת את הנושא של החלק הקטן מעצמינו וכל מה שקשור להזדהות עצמית עם הסביבה, נייס
שנזכה להתחבר רק לטוב .והציורים כמובן....ש-שא-שאפ-שאפו. אני אוהבת איך שאת לא מפחדת להתבטא בציור גם בהקצנות
וואו!
והציורים.
הילדה והבובה- מעביר מאוד את הרגשות.
ווואו. הכתיבה שלך היא משהו... והחומר....!
הציורים יפהפיים ממש ממש
אני רוצה סדרה של הילדה עם השלייקס