חבר'ה, הפעם זה רשמי. הכנתי לוגואים והכל, זה הולך להיות ארוך יותר משעות הדחיינות השבועיות שלי. אם אתם חוששים להשתעמם, תכינו שחמט או משהו. בכל מקרה, זה יעסוק בכתיבה, אז אם יש לכם זיקה לנושא- תישארו, יהיה מתיש. תודה אגב לגיבן על העריכה והביקורת, איפה היית כל החיים שלי...? אוקי, אל תעני. אני מניחה שהסתתרת כדי שלא אשגע אותך.
אז איך אני יודעת שעבר יותר מדי הרבה זמן מאז שקראתי ספר טוב? בגלל שיש לי האומץ, או החוצפה- תלוי את מי תשאלו, לתת עצות לאנשים על כתיבה. כן, בואו נהיה כנים לרגע, אתה צריך שיהיו לך כמה קבלות לפני שתעמוד על במה ותנאם, מבלי שיזרקו עליך עגבניות וביצים (ואני מעדיפה ביצים, אגב, זה עושה 'גלאם' מטורף לעור). אז קבלות- לא ממש יש לי, אבל יש לי עניין גבוה מאד בתחום, ואיזה שנתיים של התעסקות אובססיבית בחיפוש אחר חומר בנושא. מה שעוד יש לי (ואף אחד! אף אחד לא יוכל לקחת ממני) אלו חמש שעות של הרצאה מפי מיה קינן האגדית. אם תשאלו לפרטים- יש לי די בלאק-אאוט מהיום הזה, היו לי הפרעות בקצב הלב, פרפור חדרים ותסמיני 'פאן-גירל' נוספים. אבל החוברת האלופה שקיבלתי ממנה בסיום ההרצאה- שווה משקלה בזהב. ואל תנסו לבקש אותה כי יש כבר תור של ממתינים ואני לא ממהרת להיפרד ממנה אפילו לא ליום אחד. תגידו מכורה, תגידו מיותר, רק אל תגידו 'תני לי גם'.
בכל מקרה איפה היינו? כן, דיברנו על זה שאני ממש לא במצב של לתת טיפים לאנשים. אז בואו נשאיר את זה במסגרת 'אכילת ראש', טוב? אכילת ראש תהיה הפינה הלא- קבועה מעתה והלאה. קבלו את הלוגו:
אז מה היא סצנה?
סצנה היא חלק ממחזה או תסריט, ישתתפו בה אחת או יותר מהדמויות. כאשר הזמן/ המקום משתנה, הסצנה משתנה. למעשה, למרות שהסצנה יכולה להיות קצרה מאד יחסית לסיפור עצמו- גם לסצנה בפני עצמה יש התחלה, אמצע וסוף. היא בעצם מיני סיפור בתוך הסיפור כולו. למעשה, זכור לי שבעולם המחזאות, קבוצת סצנות מכונה מערכה, כאשר המחזה מחולק לשלוש מערכות- המייצגות התחלה, אמצע וסוף.
היום נדבר על אחד הכלים הבולטים הבאים לשימוש בכתיבת סצנה. כלי שעם קצת תשומת לב, כל אחד יכול לעשות בו שימוש, ולהקפיץ את היצירה שלו בעשר דרגות. לכלי הזה קוראים:
ידיעת המטרה, ושימוש בכלי הסצנה כדי להשיגה.
האם יש לכם סצנה, או רעיון לסצנה? שבו עם דף ועט, או מקלדת ומסך, ושאלו את עצמכם: מה המטרה של הסצנה שלי, מה אני רוצה להשיג בהצגתה לקהל שלי?
אם אין לסצנה שלכם שום מטרה- מחקו אותה. לא משנה כמה יפה/ שנונה/ מרתקת/ מעניינת היא, בשום פנים ואופן אין צורך באיור של ארבעה עמודי קומיקס יפהפיים וחסרי מטרה מוגדרת.
אם לסצנה שלכם יש מטרה: מעתה והלאה התמקדו בלהשיג אותה בעזרת כתיבת ובימוי הסצנה הזאת. שימו לב לכל בחירה שלכם, ובדקו האם היא משרתת את המטרה שקבעתם. וחשוב יותר: בחרו בכלים שישיגו את מספר המטרות הרב ביותר האפשרי. בהמשך אביא דוגמא לסצנה שעשתה זאת באופן מעולה, ממנה אפשר ללמוד קצת על הבחירות של היוצר.
מהי מטרה? כל דבר שיקדם את הסיפור שלכם אפילו במילימטר. כמובן שמוטב לקדם אותו ביותר... אבל נו אתם כבר מומחי אכילת ראש אז אתם בסדר עם זה.
באילו כלים יכול הכותב להשתמש כדי לקדם את המטרות שלו?
1.לוקיישן- מיקום חניון חשוך? תחנת רכבת צפופה בהמון? מטווח אימונים בירי? או אולי מטבח תעשייתי? כל אחד מהם משדר תחושה אחרת לגמרי. אם לגיבור שלכם ישנה סיבה הגיונית להיות שם, והמיקום הזה ישרת טוב את אחת המטרות שלכם- בחרו בו. מיקום טוב לא רק יוצר עניין, הוא גם כלי להעברת מסרים. תחשבו טוב לפני שאתם מחליטים איפה הסצנה שלכם תתרחש. 2. הפעולות הפיזיות שהדמויות עושות האם הגיבור עומד במקום, קפוא כבובה? או שמא הוא מסתובב במעגלים, וכתוצאה מכך מתנשף ומזיע בעודו מדבר? אולי הוא בכלל חותך קישואים על קרש חיתוך במכות קצובות? האם הגיבורים זוחלים על הקרקע בעודם שותקים ורק נשיפותיהם בחלל? או שמא הם- באופן לא מקרי בכלל- נלחמים בעזרת חרבות עץ בתוך זירת אימונים, בעודם מנהלים וויכוח אמוני ואמוציונלי? (כן, זה רפרנס למהללאל. יהיה לפחות אחד כזה בכל מאמר) כל פעולה יכולה לתת פרשנויות נוספות למתרחש, ולשמש ככלי רב עוצמה.
3. ההעמדה - המיקום של כל דמות ביחס לדמויות האחרות ולמצלמה. (מדובר בכלי ויז'ואלי בעיקר, לתשומת ליבכם) האם הדמות קרובה למצלמה? או שמא רחוקה ומבודדת בתוך הרקע? האם הדמויות קרובות זו לזו? למערכות יחסים, לדוגמא, ישנה השפעה על כך. אם בחרתם להעמיד את אחת מהדמויות קרוב מדי למרחב האישי של רעותה- הדבר עשוי לשדר איום, הפרה בוטה של פרטיות, או סתם חוסר טקט, וכדאי שתהיה לזה סיבה טובה. הגיבור שלכם יכול לעמוד בפתח החדר, ולנהל את השיחה משם. מה הצופה מרגיש? הגיבור רוצה לעזוב. העמדה היא כלי מתוחכם, ובדרך כלל התפקיד של הבמאי. אם אתם כותבי קומיקס כמוני, בהצלחה במילוי כל התפקידים. 4. דיאלוג show, don't tell- אומר הכלל הידוע. עם זאת, דיאלוג הוא עדיין כלי חשוב ונצרך. דיאלוג יכול לספר לנו המון על הדמויות, על מצב הרוח הנוכחי שלהם, ועל האופי שבו הם מתנהלים מול הפרטנרים לדו שיח, ומערכות היחסים ביניהם. וכמובן, לספר לנו מה הם חושבים, מרגישים, מה הן הדעות שלהם, מה הם רוצים להשיג. אגב: "אוי, ירו בי! אני מדמם!" זה משפט דיאלוג גרוע. בבקשה לא להשתמש (אלא אם לא ירו בו והוא לא מדמם, כי במקרה הזה מדובר בסרקזם). הקורא שלכם כבר ילד גדול, הוא יכול לראות לבדו את הדם! לשמוע בעצמו את הבום! במקום להאכיל אותו בכפית לגבי מה שהוא יכול להבין מהתבוננות בסיטואציה, שימו בפי הגיבור מילים אחרות שישיגו מטרות חשובות יותר.
אותו הדבר לגבי תחושות/ רגשות/ עמדות. קצת סאבטקסט, רבותיי. רוב הנשים לא אומרות 'אני עצובה, אני הרוסה, אני נגעלת מעצמי, אני לא אוכל להרים את עצמי מכאן'. הן כן אומרות 'אני בסדר, פשוט כואב לי קצת הראש' והולכות למיטה ובוכות כל הלילה, או שהן מאשימות את הבעל בתגובה הקיצונית שלו שגרמה לילד לעזוב את הבית, ובכך חושפות במעט את העובדה שהן מאשימות את עצמן באותו דבר. בעולם האמיתי, אנשים לא אומרים את כל מה שעובר להם בראש, הם אפילו לא מודעים ברוב המקרים לכל מה שקורה שם.
סאבטקס, רבותיי, רחמים. 5. זמן ביום, מזג אוויר, תנאי תאורה ישנם הבדלים רבים בתחושה ובמסר בין סצנה המתרחשת ביום אביב חם, מלווה בזמזום חרקים, בעל תאורת שמש חזקה וצללים חדים וכהים מאד, לבין סצנה המתרחשת בשעת בין ערביים חורפית, ברחוב בוצי מיד אחרי הגשם הראשון, כשמזג האויר קר והבל חם יוצא מפיות המשתתפים. שימוש בכלים ויזואליים אלו בהחלט יכול וצריך לקדם את המטרות שלכם, ויכול לבוא לידי שימוש גם בכתיבה אומנותית.
'כשהנערים שרים', מכירים? סרט צרפתי ישן.
בתחילת הסרט ישנה סצנה בה מספר ילדים מבית היתומים גונבים את תיקו של מתיו, עוזר ההוראה החדש, מתוך ארון בו הוא נעל אותו. הם פותחים את התיק על רצפת קיטון שירותים צר ומלוכלך, ומוצאים בתוכו דפי תווים, כשהם מתדיינים בינם לבין עצמם האם אלו תווים, או שזה קוד מורס ועוזר ההוראה הוא מרגל. כשעוזר ההוראה תופס אותם, הוא נראה מבוהל על שגילו את הדפים, ותוך כדי שהוא אוסף את הדפים, מופיע המורה הותיק יותר וגוער בו על שהילדים לא נמצאים בשיעור. תוך כדי שהילדים יוצאים משם במהירות, תוהה מתיו האם המורה הותיק לא חשדן מדי, והמורה הותיק עונה: "פה? כן."
מטרתה של הסצנה היא ככל הנראה, להכיר לצופה את עברו של מתיו כמוזיקאי כושל, אותו מתיו מבקש להסתיר.
אם כן, האם שאלתם את עצמכם בעודכם צופים בסרט, מדוע לא נפלו דפי התווים באקראי מתיקו של מתיו בעודו הולך במסדרון, ואז, באוספו אותם, היינו מתוודעים לעברו הלא יוצלח כמוזיקאי? מדוע לא עברה המצלמה על שולחן הכתיבה של המורה עליו פרושים הדפים, כדי ליידע אותנו לרובד הזה בדמותו של מתיו? והגרוע מכל הרעיונות- מדוע לא השתמש בvoice over, קולו של מתיו המספר ברקע על כך? מדוע בחר הכותב להשתמש בשלושת הפרחחים שיגנבו את הדפים מתיקו של המורה, ויאלצו את המורה להגיע מבוהל ומיוזע כולו כדי לאסוף אותם בגמלוניות מרצפת השירותים המטונפת, בעוד המורה הותיק יותר גוער בו?
הכותב יכול היה להכיר לצופה את עברו של מתיו בדרך אחרת, משעממת יותר. אבל הוא בחר לצוד המון ציפורים במכה אחת, וכתב סצנה מופלאה שאפשר להמשיך לאכול את הראש עליה עוד הרבה זמן, ושמשיגה כל כך הרבה מטרות נוספות מלבד זו העיקרית.
והרי הן לפניכן בקצרה:
1. המטרה: העמקת ההיכרות עם סביבת בית היתומים הקשוחה. סצנה זאת מגיעה לאחר סצנות קודמות בהן התרחשו דברים שכבר הבהירו לעוזר ההוראה את אופיו הקשוח של המוסד. בסצנה הזאת נוסף עוד נדבך להתרשמות: אפילו המורים אויבים זה לזה.
"פה? כן." כלומר, פה, עליך לחשוד בכל אחד. וזה שאתה מורה, לא מוציא אותך מרשימת החשודים. אז אל תצפה לשיתוף פעולה מחברי הצוות- שגם הם שונאים כל רגע כאן- אפילו לא בשעה שאתה לכל הדעות הוא הקורבן לתעלול.
הבחירה בגניבת הדפים כמובן נועדה לבסס את אופיו של המקום. שום דבר כאן לא ילך בהוגנות, הילדים האלה פשוט לא יודעים מה פירוש המילה הוגנות. כאן החזק שורד, והם מבינים רק כוח. (כביכול)
בנוסף, העובדה שהדפים נגנבו מהמורה החדש מבהירה לצופה כמה חסר אונים הוא המורה במוסד אליו נקלע. 'שערי הגיהנום' באמת הולך להיות גיהנום בשבילו, חושב הצופה בשעה שהוא מתבונן במורה הגמלוני מתפרץ לשירותים המגעיל, ומתחיל לאסוף בעצמו את הדפים מהרצפה. הוא אפילו לא מבקש מהילדים, והם אפילו לא טורחים לעזור. ממש האידיליה המצופה ממוסד שזהו שמו. 2. המטרה: להציג את המורה כחסר השפעה כלפי הצוות החינוכי תקוותו של מתיו (וגם של הצופה) לסיוע מצד חברי הצוות- יורדת לטמיון בשניות הספורות של הדו שיח הגס בינו לבין המורה הוותיק יותר, שנראה כחושד בו (על מה בדיוק?) וחסר סימפתיה בעליל. 3. המטרה: ל'סמפת' את דמויות הילדים על הצופה הדיון מעל דפי התווים מכיר לנו שלושה מהילדים הבולטים, ומציג לנו את נקודת המבט שלהם על העולם. אחרי המערכה הפותחת בה אחד הילדים ביצע תעלול שגרם לפציעתו של השרת המסור- לזעזועו הרב של מתיו ושל הצופים, בסצנה הזאת מקווה הכותב להסביר לצופה שהפרחחים החצופים הם אחרי הכל רק ילדים שחיים בסרט על מרגלים, כמהים לגיוון בשגרת חייהם האפורה והאכזרית, ומתחת לשכבות העוקצנות והגסות שלהם רוצים לשחק ולדמיין- ולא ממש מקבלים את ההזדמנות. בעזרת הדיאלוג הקצר והשובב, הכותב נתן הצצה לאופיים ולגילם הצעיר, והקליק נוצר. כעת גם לצופים התעוררה, איפשהו עמוק בלב, הסימפטיה והרחמים כלפיהם.
4.וכעת למטרה העיקרית: עברו הכושל של מתיו בעסקי המוזיקה, והרצון שלו לקבור אותו מתיו לא רוצה שעברו כמוזיקאי יתגלה. מסיבה מסויימת הוא שומר על כך בסוד, ומבועת לגלות שהילדים חשפו זאת. זו הסיבה שהכותב בחר בגניבת הדפים, אקט שמדגיש את העובדה שהוא בחר לנעול אותם, ומעצים את רגשי הבהלה שהוא מפגין כשהוא מגלה שהארון נפרץ.
בנוסף, המורה אוסף את הדפים מרצפת חדר שירותים מטונפת. סרט הוא סיפור ויזואלי, ובחירות המיקום של הכותב והבמאי- מספרות לנו על העלילה הרבה, כפי שכבר למדנו. סביבת הסצנה הזאת מייצגת את היותו של מתיו כישלון טוטאלי בכל הקשור למוזיקה, ואת האומללות הנוכחית שלו. הדפים לא נפלו על כר דשא פורח בחצר, בינות לפרחים ועלים, אלא התקמטו בין נעליהם הגסות בעודם יושבים דחוסים בקיטון שירותים מלוכלך, וכאשר המורה גוחן לאסוף אותם בגמלוניות ובבהלה ניכרת- לצופה כבר התגבשה תחושת בטן: מתיו הוא כישלון מוזיקלי, שכעת הולך להפוך לכשלון הוראה.
למרות ששאר המטרות גם הופיעו בסצנה, קידמו את העלילה באופן ניכר ולכאורה לא היה אפשרי להמשיך בלעדיהן, הסצנה הזאת בעצם היא אבן נדבך בסיסית בעלילה, כי היא מספרת לצופה שמתיו היה מוזיקאי. מתיו עזב את עיסוקו הקודם, כי הוא היה כשלון בו. אבל אז מתיו מגלה שבית היתומים זקוק לכישורי המוזיקה שלו, ובעזרת המוזיקה הוא עתיד להציל את הילדים ולשנות את חייהם.
הסצנה הזאת גם מייצגת את הסרט כולו בתור 'מיני מערכה' בכך שהיא מציגה את היחסים בין מתיו לילדים כיחסי אב וילדים (הוא בוחר שלא להסגיר אותם כשהמורה הותיק מגיע, גם לאחר שהם מתחו אותו) ובין מתיו למורה הותיק (שלאחר מכן יהפוך לשותפו ויסייע לו) ובעצם מייצגת את ה'תמה' של הסיפור- העובדה שהילדים הם אלו ש'הוציאו' את המוזיקה בחזרה ממתיו ואילצו אותו לחשוף את החלק הזה בעצמו כדי לסייע להם.
הסצנה הזאת מכינה את הצופה לכל כך הרבה ממה שעתיד לקרות, ואני מתקשה לחשוב על דרך אחרת לבצע אותה. הכותב באמת עשה עבודה טובה, לא לחינם ראיתי את הסרט הזה שלוש פעמים, פעמיים מתוכם- בהשתלמויות ללימודי הוראה בהן השתתפתי.
נתחו סצנה מספר כתוב/ ספר קומיקס/ סרט, ורשמו איך לדעתכם השתמש היוצר בכלי הסצנה כדי לקדם את המטרות של הסצנה.
יהיה נחמד אם זה יהיה ממש כאן בתגובה שלכם למטה, כדי שאני אדע שלא בזבזתי את זמני לריק על ציור שלדים מוזרים וכתיבת קילומטרים של אותיות, וגם כדי שכולם ילמדו ממכם וישתפו גם! מה שיוביל את האינטלגנציה שלנו לצמוח, מקווה.
תאמינו לי, זה מלמד המון. כשהתחלתי לנתח את הסצנה הזאת לא שמתי לב לחצי מהדברים, וכשסיימתי הייתי בהלם מכמות המידע שהצלחתי לנתח.
איך עושים את זה? פשוט שמים לב. כלומר, זה לא פשוט, אבל כדאי שתתחילו לעשות את זה. לשים לב לכל דבר, כי לכל דבר יש משמעות, ועל כל שניה ויז'ואלית או כתובה היוצר עמל (לעתים אף יחד עם צוות גדול) כדי שכל חלק בפאזל יועבר לצופה/קורא בצורה הכי טובה. אם אתם אוהבים את התוצאה, כדאי שתתחילו לנתח מדוע. בצורה כזאת, בעז"ה תצליחו ליצור דברים טובים לא פחות.
חבר'ה, בהצלחה!
וואו, זה היה מעניין...
הסופרת הראשונה שקפצה לי לראש היתה דבורי רנד
תאמת שלא קראתי את כל הספרים שלה, אבל מאלו שכן מיד נזכרתי
היא תמיד מוסיפה מוטיבים שוליים לסצנות, פרטים שוליים שברגע שני מתחברים לקטע הרגשי בספור ונוצרת עליהם משמעות מיוחדת.
היא יוצרת את המוטיבים האלה כדי לחזק את הרגש שבסצנה
אני יודעת שהכרבושים שלי לא מובנים בעליל 😳, אולי יהיה לי כח להוסיף דוגמא מאחד הסצנות..
נחתתי פה כרגע והפוסט הזה פשוט מוצאחןבעיני, תעשו משו. טוב האמת שזה לא שהייתי יכולה להפסיק באמצע, @מרים יעל כשאני רואה את השם שלך למעלה אני יודעת שאני עושה שטות שאני מתחילה כי איפשר לעצור.... ובכולופן אני ממשיכה לעשות אתזה. בעיה.
ואת ניתוח הסצנה מתוך הספר המקודש והאהוב עלי והמושלם ביותר שנברא אי פעם (כן כן אני יודעת שהבנתם וחפרתי, אבל תנו לי רק עוד מילה...) *מהללאל*
טוב, אז בדחילו ורחימו אולי בהמשך...
ותודה על הפוסט וגם על התגובות המרתקות פה... כיף לקרוא! תמשיכו לעשות אתזה...
מהמם!
הי!
אני קצת באיחור אומנם...
נחשפתי לאתר לפני כמה שבועות, מאז אני חופרת עליו והנה עכשיו הגעתי לזה.
מהמם מהמם מהמם!!!
דבר ראשון @מרים יעל כתיבה קולחת, מרתקת, הציניות כבשה אותי.
והדבר המרכזי- התוכן.
הטריד אותי ממש לאחרונה הקטע של הסצנות חסרות התכלית שקיימות בספרים, סרטים וכד'
לאחרונה צפיתי בכמה סרטים חרדים ישנים ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות
לא להאמין שאנשים אשכרה ישבו וצפו בסרטים האלו
ושילמו עליהם כסף
ובזבזו יום מחול המועד עליהם.
היה אפשר לקצר סרט בן שעתיים וחצי לחצי שעה גג.
ואני לא מדברת על רמת העלילה- שזה בסדר, מה אשר לעשות, בכל זאת סרט ישן.
אני מדברת על מה שאת בדיוק כתבת פה למעלה- התועלת של הסצנות.
בשנים האחרונות כמובן, עם התפתחות הכל, התפחה גם…
יפה לך, מרים יעל, שבאת רק בסוף כדי לחלק מדליות...
אוקצור, הגיבן-
קראתי מה שכתבת, לקח לי כמה דקות עם עצמי לעשות מדיטציה קלה
ולחזור לכושר.
זה נכון שלא פייר לנתח סאבטקסט של ספרים,
אבל אם אני לא טועה, מרים יעל עצמה ניתחה סצנה בכזו צורה, לא?
זה בעצם לא ניתוח סאבטקסט על המשמעות היבשה שלו,
זה בעצם בכלל לא סאבטקסט.
זה המאחורי הקלעים של בניית הסצנה.
מעין סאבטקסט שהספר רוצה להביע.
יכולה להיות דוגמא נוספת-גרפיקה.
מי כמוך יודעת כמה מחשבה מושקעת בפונט ובצבע
זה מעין סאבטקסט-העברת התת מודע בצורה ויזואלית לעיני הצופה/הקורא.