הבטחתי שנדבר על סצינות אקשן. מוכנים? קחו נשימה עמוקה… ותוודאו שאתם חגורים בוולטר PPKs 380 שלכם, טעון מחסנית 357 מגנום מלאה ואחד בקנה, מוכן ומזומן לפעולה.
מה?
אוקי, אוקי. אני מודה. לא היה לי כוח לבלות חמש שעות עם גוגל על "מה זה מגנום". אז מי מכם לגמרי התחרפן מהבורות שלי? תרימו יד. ועכשיו אתם יכולים לצאת מהכיתה כי הפרק הזה לא ידבר אליכם (אבל לפני כן תפרטו בתגובה את כל הבעיות שמצאתם).
בסצנת אקשן, הפרטים חשובים, ואם לא מדייקים בהם, התוצאה יכולה להיות די מגוחכת, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. החלק הכי חשוב הוא - תופים בקשה - הסיפור.
דבר ראשון: צריך להיות אכפת לנו. ואת זה צריך להכין עוד לפני הסצנה.
סצנה תהיה מעניינת כל עוד אכפת לנו ממה שקורה בה, ליתר דיוק למי שזה קורה. דמויות הן קווצת מילים שצועקות - תראו אותנו, אנחנו בני אדם ומגיעים לנו זכויות בדיוק כמוכם. בגלל שזה רק מילים, הן צריכות להתאמץ מאוד כדי לשכנע אותנו.
אבל רגע לפני שתרוצו להקים איתן מפלגה, בואו נוודא שיש בסצינה לפחות דמות אחת שאפשר להזדהות איתה. דמות שאכפת לנו ממנה. שאנו דואגים לשלומה ורוצים שיהיה לה טוב.
סוּפר-דוּפר גיבור
ברגעים הכי קשים בחיים, כשאזלה תקווה, ואין סיכוי לשרוד, מי לא היה רוצה איזה מלאך משמים שיופיע פתאום ויציל את כולנו? הרבה פעמים גיבור אקשן מגשים בדיוק את המשאלה הזאת.
א ב ל! סיפור מעניין אותנו כל עוד הדמות מעניינת אותנו, והדמות תעניין אותנו דווקא בגלל שהיא לא מלאך.
בעיקרון, דמות איננה אמיתית. אנחנו לא מתאהבים בה אוטומטית רק בגלל שהיא טוענת שהיא חיה וקיימת. כי היא לא. היא בסך הכל אוסף של צורות וקווים שצריכים להתאמץ כדי להידמות לרגע אחד, אלינו.
גיבור מוכשר על, שידו טובה בכל, והכל טוב בו, לא יצליח לעשות את זה. אתם יכולים להגיד שזה בגלל שאף אחד לא מושלם במציאות, אבל האמת פשוטה יותר. אין לנו סיבה לדאוג לשלומו.
הנה דמות, היא לא רק שוחה בכל אומנות לחימה, היא גם שולטת על כל כלי רכב שתעלו בדעתכם, מסוגלת לקפוץ ארבע קומות ולהמשיך ללכת זקוף כשהיא חגורה במשקל נשקים שבן אדם רגיל לא ישרוד איתו שתי פסיעות. היא הכי טובה מכולם… אז בעצם, הסוף כבר גלוי וידוע לנו.
אנחנו לא חרדים לחייה של הדמות. אנחנו לא חוששים לשלומה. אין שום הזדמנות לאכפתיות להתעורר. היא לא זקוקה לדאגה שלנו כי היא מושלמת.
לחצן האזעקה שאמור להשקיע אותנו בפרק - לעולם לא ידלק.
גביע הדמות הנעלית
עד עכשיו דיברתי רק על כישורים חיצוניים, אחרי הכל באקשן עסקינן. אבל דמות מושלמת יכולה לפגום בריכוז בצורה סמויה יותר. כל סופר יודע: רובנו רואים את עצמנו בצד של הטובים, אז גם דמות צריכה להיות טובה.
והנה היצר הכי גדול של כל סופר: הדמות שלי לא תהיה סתם טובה, היא תהיה הכי טובה, כולה שאיפות נעלות ונשמה מרוממת. היא תהיה דוגמא מושלמת לחיקוי.
אבל עכשיו הדמות כבר בלתי אנושית. זה בפני עצמו אינו בעיה, דמות אינה אנושית בין כה וכה. הבעיה שהסיפור מאבד משמעות בגלל זה.
ככה עולם המציאות עובד (בערך): אנחנו מתכוונים לטוב, אבל טועים. אנחנו שואפים לעשות חיובי, אבל צריכים להיאבק על כל צעד. אנחנו בני אדם, ותורה לא ניתנה למלאכים. ככה זה נראה - לחיות. לטעות, לסבול את ההשלכות, ולצמוח. זו הדרך היחידה להשתנות.
סיפור הוא תיאור של שינוי. זה כל הקטע. זה הטעויות שהדמות עושה, הבחירות השגויות, האתגרים , והדרך שהיא עושה כדי להתגבר. דמות חייבת להתחיל פגומה כדי שיהיה מקום לשינוי. אחרת אין מקום להיווצרות של עלילה.
כשהכל רק תחפושת
עכשיו, לפעמים הדמות עושה את עצמה פגומה, אבל זה רק הצגה. כמובן שצלקת או מחסור בכישורי בישול אינם נחשבים - בסיפור אקשן. אבל מדוע? כי אין לזה שום השלכות בסיפור כזה.
אז זהו, שגם פגם עמוק יותר עדיין יכול להיות שקר. אתגר שקשה במציאות שלנו, לא בהכרח מצביע על בעיה אמיתית בסיפור של הדמות.
נגיד שהדמות בוחרת את הגרוע ביותר, היא גורמת לצער וסבל. אבל הסיפור עדיין יתעקש שהיא מושלמת. אם נבחן אותה במדד מציאותי, אנחנו נבחין בכך שהדמות גרועה. אבל בתוך הסיפור אף אחד לא מעמיד אותה בפני מראה. היא לא סובלת משום השלכות.
אם מישהו ימות זה לא בגלל מה שהיא עשתה, זה למרות. אם מישהו יפגע, יאשימו את אויביה. ואם מישהו יעז להתלונן עליה, זה ישייך אותו למחנה של הרעים. מי שכן לצידה, יהלל וישבח, ינחם ויתמוך, ולא יפסיק להביט בה בעיניים דולקות מהערצה. ולא משנה כמה הרס וחורבן היא זורה סביבה.
זה מעורר בעיה פשוטה: עלילה היא שרשרת של פעולות ותגובות. במילים אחרות - בחירות והשלכות. בלי השלכות משמעותיות שמשנות את המצב בסיפור, הסיפור מאבד מכוחו. וכבר לא מדובר רק באכפתיות, אלא בכלי הכי בסיסי להניע את העלילה. הדמות צריכה לבחור גרוע, והיא חייבת לסבול את ההשלכות. כך היא תלמד איך להשתפר.
לא באמת קשה לה
קוראים לזה שריון עלילה. אם היא תיפגע, היא תיאנק בכאב, ותחשוק שיניים בגבורה וזה יהיה מאוד מאוד מעורר רחמים. אבל איך אתם יודעים שלא באמת קשה לה? כי שום דבר לא השתנה.
אז היא נפגעה מקליע, אבל זה לא השפיע על התוכניות שלה בכהוא זה. מקסימום האט אותה במקצת. אז היא נדקרה בבטן, אבל בסוף הסיפור היא בדיוק אותו אדם שהייתה בהתחלה, פלוס צלקת קטנה. אז מה?
כשדמות מאבדת משהו משמעותי, זה אל חזור. אקדח שאפשר להחליף ופצע שאפשר לתפור וחבר שלא תרם לה במאום, זה אבדן חסר משמעות, ולא אכפת לנו בכלל.
אם היא מאבדת משהו משמעותי, זה מכריח אותה לחשב מחדש את כל המהלך שלה עד כה. זה מחייב אותה לגדול, להשתנות, להשתדרג. ואז אנחנו שוקעים במה שקורה. כי אנחנו מבינים שלכל רגע ורגע יש השלכות רציניות. אנחנו יודעים, שלכל בחירה שלה תהיה משמעות כבדה בהמשך. הדמות בסיכון ממשי, כל דבר עלול להפוך את המצב על כנו. אז כל פעולה שלה תרתק אותנו.
אז אם רוצים לכתוב אקשן טוב - צריך לכתוב דמות טובה.
יש לה בעיות
היא טועה
היא סובלת מהשלכות
היא עוברת שינוי.
וואו תודה!
פשוט להעמיד את כל הבלה בלה בראש לכמה כללים מסודרים!
ממש נהנתי.
תודה, כתוב היטב.
חזק מאד אבל אשמח אם תסבירי את ההערצה לאייל גלבוע הוא לא כ"כ משתנה ומתפר מאז שהוא חזר בתשובה
ומבחינת הסופרת כל [למיטב זיכרוני] הבחירות שלו נכונות
זה היה פוסט ממש במקום!
שום מילה לא נאמרה אבל אי אפשר שלא להשוות נתונים לספרים מסוימים...
בלי עין הרע הגיבן - אלופה!
מעניין ממש.
אבל אני די בטוחה שכולנו יודעים שבכל סרטי גיבורי העל ובספרים באותו הז'אנר (או סתם אקשן) - הדמות לעולם לא תהרג, או שפציעתה תסתיים בצורה קלה - ובכל זאת צופים \ קוראים את העלילה בנשימה עצורה ממתח.
נ.ב אני חושבת שלכן הספר המועדף בסדרה של יונה ספיר הוא "התנקשות" (כפי שהוראו הסקרים באתר שלה) כי הוא הספר היחיד שלאייל יש באמת מה לאבד בו, והספר הבא ברשימת המוצלחים שלה הוא "דם קר" שבה אייל מגלה בעיות אמיתיות-פנימיות בעצמו, ולא רק קשיים חיצוניים, כפי שאמרת.
😎
נייס!
ממליצה לקרוא את הפרודיה 'לופ' שהתפרסמה בפרוג. זה מעמיד מול המראה את כל החלקים המגוחכים שבסיפורי אקשן גרועים, בין השאר :)