לפני שנים רבות שוכנעתי לבזבז עשרים שקלים חדשים ויפהפיים על כרטיס להצגת נשים במרכז התרבות השכונתי. בין שיר אחד למחול אחר נשזרה סצינה כזאת: גיבורת הסיפור הצעירה פורצת הביתה בהתרגשות, מספרת להוריה בדמעות על השכנים המסכנים שלא יכולים להרשות לעצמם מצרכים בסיסיים לשבת. "אנחנו חייבים לעזור להם!" הכריזה בפאתוס ופנתה מיידית להגיש להם את הרובל היחיד שחסכה ברוב עמל ויזע - כפי שדאגה לעדכן את הוריה, חלילה שלא יפספסו הם או אנחנו את מלוא מעלת צדקותה. את השכנים לא זכינו להכיר עד לרגע זה ואין צורך לציין שהם לא הוזכרו שוב. הייתי יכולה לקנות עשרים מסטיקים בכסף הזה.
הצל את החתול הוא תכסיס ספרותי בה הגיבור מגיש סיוע ליצור חסר ישע כלשהו כדי לגרום לקהל לחבב אותו. ההפך מזה יהיה כמובן הרוג את הכלב. החתול יהיה ניצב חד פעמי שהועמד בסכנה רק כדי שהגיבור יוכל להציל אותו. אפשר לזרוק אותו לשולי הסיפור מיד לאחר השימוש ואף אחד לא יחשוב פעמיים. למרות שזו אינה בעיה ספרותית בפני עצמה התכסיס הזה מתבסס על כמה הנחות מוטעות:
הפרוטגוניסט חייב לעורר חיבה
לא נכון. הגיבור חייב לעורר הזדהות בלבד. דמויות שהיינו מחבבים במציאות עלולות לעורר שיעמום או אפילו עוינות בסיפור. לעומת זאת יש ג'אנרים שמשגשגים על גבם של אנטי-גיבורים, דמויות שמעוררות את המעורבות הרגשית שלנו למרות שהאופי שלהם לא מי-יודע-מה. הפרוטגוניסט רשאי לעורר חיבה, אבל זה ממש לא חיוני עד כדי כך שדרוש לדחוף את העליונות המוסרית שלו בגרונותינו.
העיקר האפיון
בערך. המטרה היחידה של סצינה כזאת היא ללמד אותנו שהדמות הזאת "משלנו". היא לא מספרת לנו הרבה אמת על הדמות או מקדמת את הסיפור שלה. הסצינה אולי מנסה לאפיין את הדמות, אבל היא עושה את זה בצורה מעושה. אם הסצינה היתה מציגה בפני הגיבור מכשול להשגת תשוקתו, והגיבור היה מצליח להתגבר על המכשול בעזרת הכלים הייחודיים שיש רק לו - ובכן סצינה כזאת מאפיינת את הדמות, מציגה לנו גיבור פעיל, ומעורר הזדהות.
תציג אל תגיד
הוצא מהקשרו לגמרי. המוסכמה הזאת טוענת שאסור לספר משהו לקהל בלי להפוך אותו לארוע, להצגה. הסופר לא יכול להגיד לנו שהדמות הזאת טובה, לכן הוא יזמן לכאן חתול ויחשוב שהכל יבוא על מקומו בשלום. סופרים משתמשים בכלל הזה כדי להלאות אותנו במסעות מתישים שממש לא מעניינים אותנו ועוד אחפור לכם על זה בפעם אחרת. במקרה כזה, הסצינה הזאת עדיין מיותרת. היא מתחפשת להצגה בזמן שהיא בסך הכל מספרת לנו שלסופר ממש דחוף שנאהב את הבייבי שלו.
לפעמים זה בסדר
הצל את החתול אינה תמיד קלישאה. פעם קודמת דיברנו על האופק המוסרי. לפעולות מסוימות יש פוטנציאל להציל את הדמות מאבדן צלם אנוש, למשוך את ההזדהות שלנו ואולי אפילו אהדה. להציל את החתול הוא אחד מהם. דמות שרוקדת על הגבול תזכה לסליחה כמעט מיידית. גיבור - יזכה בהערצה ללא פשרות. ברשימה הבאה יש מעשים שיגרמו לנו להתעניין בדמות אפילו אם המעשים שלה מחרידים. גם אם היא נבל ייתכן שנזדהה יותר איתו בגלל הניגודיות החדה בין כל הזדוניות שלו לאהדה הרגשית שרשימה הזו מעוררת. כדי שסצינה כזו באמת תעבוד צריך להחדיר בארוע משמעות ספציפית לסיפור. וזה מה שצריך לעשות עם כל קלישאה, בעצם.
אתגר: באדמה פראית של מ. קינן גיבור הסיפור מציל ניצב חד פעמי מסכנה. כיצד הסצנה קידמה את העלילה?
פוסט מעולה, כרגיל.
הציור עוד יותר - הוא ביטא את כל הפוסט במהירות ובקלות.
(בלי שום כוונה להעליב את כישורי הכתיבה שלך)
עדיין מחכה לסטיקר, כמובן
רונית,
את מקבלת סטיקר: העונה הזריז ביותר.
כתוב היטב, ומעניין ממש
במענה לאתגר-
מה שציירת בתחילת הפוסט, כשהוא מציל את הילד מהנבל ההוא, לא זוכרת מה שמו.
ואז בעצם הוא היה צריך לקחת את הבגדים והמסמכים של אותו נבל ולברוח ככה לאמריקה. זה איך שזה קידם את העלילה.
מה אני מקבלת?