העלילו על אייל גלבוע פעם אחת יותר מידי שהוא גיבור על וזה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים.
למקרה שלא שמתם לב, כל הפוסטים שלי נולדו מעצבים. עצבים זה מה שימשיך להניע אותי לכתוב כאן, ועצבים מוציאים את הפוסטים הכי יפים שלי, אז במחילה.
למה אכפת לי?
אם יצא לכם להכיר את ההגיגים שלי על כתיבה, ראיתם שלי יצא קצת להכיר את הז'אנר של גיבורי העל. אולי אפילו התידדנו. פתחתי על זה סדרה, ככה אתם יודעים שאנחנו חברים די טובים.
אין כמעט שום קשר בין אייל גלבוע למושג הזה. אני חושבת שהמילה הזאת הסתננה כי היא נשמעה "מגניב". גיבור זה מגניב. אז גיבור על זה כנראה עוד יותר מגניב. היגיון צרוף.
אז גיבורי על זה לא סתם תואר אקראי לסוכנים שיודעים איך לחייך יפה ולירות לאנשים ברגל. גיבורי על הם דמויות עם כוחות על טבעיים מתת ז'אנר של פנטזיה. ולפני שמישהו מזדעק שאייל אינו "מציאותי" אני שמחה לעדכן שמישהו טעה גם במשמעות המילה הזאת. פנטזיה זו לא מילה נרדפת ל"מדומיין".
לצערי אין לנו פנטזיה של ממש בציבור הזה. בנתיים אנחנו נאלצים להסתפק באליגוריה, (אלא אם כן מי מאיתנו קורא אנגלית. חפשו את מאיר אורי גוטסמן, למשל). ממלכה במבחן זה לא פנטזיה. מחנה הקיץ של אדון הוא זה לא פנטזיה. וקשה לי להגיד שסלמנדרה זה פנטזיה ולו רק מהסיבה שאין לספר סוף.
אז, מרגל להשכרה? נופ. לא פנטזיה. לא היה. לא יהיה. ואם אייל היה יודע מה זה גיבור על גם הוא היה מסמיק.
מה זה פנטזיה?
אולי נועיל יותר אם נדבר קודם על המושג ז'אנרים בכלל. ז'אנר זה תבנית. כמו רהיט מאיקאה עם הוראות די מסורבלות שמתיימרות להדריך את הסופר איך להרכיב את הסיפור שלו.
ז'אנר מפלח את הקהל. ז'אנר אומר למה הקוראים מצפים, איזו שפה אנחנו מבינים, ואיך אפשר לפנות ללב שלנו כדי שנצליח לקבל את המטרה אליה הסופר חותר.
ז'אנר הוא דרך לסדר את העלילה.
כל ז'אנר מכיל כלים מסוימים ומטרה ספציפית שרק הוא יכול למלא. הוא לבדו, ולא שום ז'אנר אחר. כל ז'אנר מושך את הקוראים שאוהבים, נהנים ומבינים את מה שיש לו להציע.
אז מה יש לפנטזיה להציע?
פנטזיה היא ז'אנר שמציע מסר על אופי האנושות. פנטזיה עוסקת ברעיונות גדולים, שחובקים חברה שלימה על נטיותיה, יצריה, ולמצער - כישלונותיה. המסר שלה בוחן בני אדם ומבקר אותם על מגוון צורותיהם.
כדי שלא נבחין במתקפה הזאת, מרגיעים אותנו במסווה של עולם אחר. עובדים עלינו. מושכים אותנו בהבטחה נוצצת של יקום אחר שממש לא קשור אלינו. שחלילה לא נזהה את כתב אשמה המופנה אישית נגדנו.
לא אנחנו הגזענים, אלא האֶלפים. לא אנחנו בעלי נטייה לזדון, אלא הגמדים. לא אנחנו אגואיסטים שנהנים לרדוף אחר תענוגות העולם, אלא הדרקונים המעופפים ביקום המאוד הזוי הזה.
בואו נבדוק כמה דוגמאות.
הספר The Poppy War של R. F. Kuang -
בעולם שמחריב את עצמו במלחמות חסרות תוחלת, נערה נאלצת להפוך למשהו מפלצתי כדי להיאבק על זכויותיה הבסיסיות. הספר שואל מה קורה כאשר תאווה, גאווה וכבוד משתחררים מכבלי יראת החטא.
סדרת הספרים Lightbringer של Brent Weeks -
שני אחים מוכרחים להיאבק על אותה עמדה של כוח בלתי ניתן לשיעור, המחיר שהמאבק הזה גובה מהם ומהעולם שואל האם תורשה או סביבה הם מה שהופכים את האדם למה שהוא.
הסאגה של גראלט מריוויה של אנדז'יי ספקובסקי -
הדמות הראשית היא אביר, שמקבל מכורח חייו כנווד לוחם, כיסא בשורה הראשונה להרבה מאבקים אנושיים מורכבים ונוגעים ללב (לפחות בספרים הראשונים). הסיפורים מציגים את המאבק בין שליטה ואהבה, בין בגידה למחילה, בין חוסר מעש לחוסר צדק. הוא שואל, מה אנחנו היינו בוחרים לו היינו שם, ועוזב בשקט בלי להשיב.
הספר קורליין של ניל גיימן -
זה ספר על העולם המרתיע שעומד בפני מתבגרים. איך המסע בודד ומפחיד. מעורר אימה, אפילו. הספר מדבר על חוסר היכולת של העולם לסייע, לשנות, להציל, ועל הכוח שצריך להיות טמון בהם למצוא את הדרך חזרה בעצמם.
הסיפור הוא שקר, שבסופו של דבר יגיד לנו המון אמת על עצמינו, כבני אדם. בסופו של סיפור, אנחנו נבין היטב את המסר האנושי, והוא יתקבל על הלב בגלל האופי המיוחד של הז'אנר.
הסיפור מתקיף אותנו במקומות כואבים לפעמים, וקשה לקבל אותו בלי לצאת מהמציאות המוכרת שלנו. במילים אחרות, פנטזיה מנסה למלא את אותו מקום של "המשל" היהודי.
ילד, אנחנו לא מדברים עליך ועל השנאה הפתולוגית שלך למים. לא, לא. אנחנו רק מדברים על קובי דובי שלא רוצה להתרחץ.
קלטתם את הרעיון?
נשמע לכם אפל במיוחד? קחו ספרות לנוער
מטבעו הז'אנר נוגע בפינות עמוקות ונסתרות בתוכנו, לעיתים אפלות וחשוכות ממה שנוח לנו לחשוד. אבל בעשורַיִים הנוכחיים התחילו להנגיש את הז'אנרים האלה לנוער הצעיר. קילפו ממנו את המסרים הכבדים, הותירו את הקישוטים מרחיקי הלכת והחלל והיקום, והצליחה להסעיר את דמיונם של קוראים צעירים במשך תקופה יפה אך חולפת.
אפשר להגיד שראולינג סוג של התחילה את זה עם הסדרה שלה הארי פוטר. לפחות, היא גררה גל של פופולאריות אדירה בדור הצעיר. כעת אנחנו נמצאים בתהליך גסיסה איטית של הניסוי הזה, אבל אין ספק שהז'אנר קיבל לפתע הרבה יותר עיניים בזכותה.
בכל מקרה, גם בסיפורים הקלילים יותר לא ניתן להתחמק מהמסר שהתבנית הזאת מיישמת.
פנטזיה מוכרחה לחשוף מסר על אופי האנושות.
הסופר בונה עולם חדש ומשתמש במה שהוא מכיר מהאנושות שסביבו. מה שהוא בוחר להכניס ומה שהוא בוחר להשמיט משקף את המבט שלו על העולם. הספר שלו אומר הרבה עליו, ועל מה שהוא רצה להגיד בזה.
אין לו ברירה אלא להגיד משהו על הססטוס של החברה ביקום המקביל שהוא יצר פה.
תחשבו לרגע מה ראולינג אומרת על האנושות בעולם שלה. בין אם התכוונה או לא, גזענות, מעמדים חברתיים, ותורשה מול חינוך, הם אלמנטים שבולטים מאוד ביצירה שלה. תֶמות (Themes) חזקות בהרבה מהמסרים הגלויים של "אהבה", "בחירה חופשית" או מה.
מה זה קשור לגיבורי על?
מה כל כך מיוחד בגיבורי על? למה הוא סחף מיליוני קוראים בארצות הברית ובעולם במשך כמעט מאה שנים? למה הוא מתעקש לחזור ולהיאבק במלוא התנופה והמרץ אחרי גסיסה חוזרת ונשנית?
כי זה פנטזיה.
אני לא מנסה לספר לכם שגיבורי על אינם סיפורי אקשן. אקשן זה המוצא שלהם, הדם והשרירים שלהם. וזה בדיוק מה שיש לסיפורים האלה להציע לחובבי פנטזיה.
פנטזיה לבדה נוטה לצד הדרמתי של הסקאלה. היא משקיעה יותר זמן במעגלי חברה ורבדים פנימיים מאשר ההיבט החיצוני והגלוי של המציאות.
אבל גיבור העל זה חיה קצת אחרת. זה ז'אנר שנוצר עבור קומיקס, ראשית ולפני הכל. גיבורי העל לא מסתפקים במבטים מעמיקים לנבכי נשמת החברה. הם ממחישים את מה שקורה בפנים בעזרת פעילות חיצונית מאסיבית וסוחפת, ומעל הכל וויזואלית.
קשה לראות מאבקים פנימיים. אפשר להמחיש אותם בעזרת מאבקים חיצוניים שיהוו משל למה שקורה באמת.
הבעיה היא שהחדירו בנו תמונה מאוד שטחית של הז'אנר. גם אם לא ראינו חוברת קומיקס מעולם, התמונות הראשונות שצצות בתת המודע שלנו, הם גיבורי העל משנות ה- 60 וזו הטעות שלנו.
עידן הכסף. עידן של דמויות נפוחות בתלבושת ליצנית שמעניקות אגרופים לאויבי הערכים האמריקאים.
בעשור הייחודי הזה, גיבורי העל קולפו מכל ניואנס וכל מסר אפשרי, אחרי מתקפה חינוכית שיצאה מכל פרופורציה הגיונית. בשנות ה-60 גיבורי העל היו רק דמויות אקשן בלי אלמנטים של פנטזיה.
באופן אירוני, המתקפה הזו היא שהעניקה לגיבורי העל את הפרסום הכי רחב היקפים. פרסום שהשפיע על אומה שלימה, דורות העתיד, ומדיום שלם שהושלך לכבשן כלאחר יד. פשוטו כמשמעו.
אבל לגיבור העל יש הרבה יותר להציע.
מה כבר מעניין בדמות שקיבלה כוחות משמיים, ויכולה להביס כל אויב באגרוף אחד?
אה, שאלת השאלות. איזה אתגר כבר אפשר להעמיד בפני דמות מושלמת שכזאת? ומה שווה הניצחון שלה? ובכן, רבותי, זה בדיוק הנושא. זו השאלה המהותית שהז'אנר מנסה להשיב עליו, כל עוד לא מפריעים לו עם כל מיני טענות ומענות על קוראים צעירים שמנסים לעוף מהמרפסת.
נתחיל מסופרמן, אבי הז'אנר. מה הקטע שלו?
סופרמן הוא דמות גיבור בעל כוח בלתי יתואר, ללא חולשות משמעותיות או מוסריות. עכשיו, שיהיה ברור: הוא באמת כל יכול. זה לא סתם התבטאות מוגזמת או מטאפורה. יש לו כוחות על טבעיים שיכולים להתקיים אך ורק בעולם הדימיון. אם נצוטט את הגיליון השני שיצא לסופרמן אי אז ב-1938:
בהמשך סופרמן גם קיבל עיני לייזר, ראיית רנטגן, תעופה, ועורו הפך לחסין לחלוטין (מלבד חולשה מסוימת לקריפטונייט. לא חשוב).
סופרמן שואל את השאלה: מה היה קורה אילו יישות כל יכולה באמת היתה חיה בינינו? ומגוון סופרים ניסו להשיב על כך.
בקומיקס Kingdom Come של Mark Waid & Alex Ross-
הסופר החליט שהדמות תהיה בעלת כל כך הרבה כוח, מידי הרבה כוח. כל ניסיון שלה לתקן את האנושות, רק תרחיק אותה יותר ויותר מהמושג אנושות בעצמו. עד שהעולם יהיה מקום נורא בו לא נותר לאנושות מקום להתקיים.
מגוון גיבורים אחרים מציגים היבטים אחרים לשאלה הזאת.
בקומיקס Watchmen של Alan Moore & Dave Gibbons -
הסופר החליט שדמויות כאלה כל כך מנותקות מהאנושות שאין להן שום אפשרות אפילו לנסות להבין את המניעים, הרצונות, והשאיפות שלנו. אם הן תרצינה להבין, הייאוש עלול להחריב אותן. אם הן לא תרצינה להבין, חוסר העניין שלהן יחריב אותנו.
ספיידרמן שיצרו לראשונה סטן לי וסטיב דיטקו-
שואל מה היה קורה אילו אתה היית מקבל את כל מה שאפשר לרצות פחות או יותר. כשילד, צעיר, בלתי מנוסה, ולא מוכן בעליל, מקבל לפתע כוחות בלתי משוערים שכאלה, אנחנו רואים שעצם המצאותו של הכוח מחייב אותו להשתמש בו, ואם הוא לא יאבק להשתמש בכוח לטוב, הוא בהכרח ישמש לרע.
בטמן שיצרו לראשונה בוב קיין וביל פינגר -
שואל מה קורה כשדמות רגילה חייבת לשרוד ביקום בו כוח בלתי משוער הוא הדרך היחידה להיות בעל משמעות. והתשובה היא בדרך כלל: טירוף. בין אם הטירוף שלו באופן אישי, או של האנטגוניסטים שעומדים מולו.
אני יכולה להמשיך, אבל אני חושבת שהבנתם את הקטע.
שאלה טובה מחייבת תשובה טובה ומלמדת אותנו הרבה על עצמינו בדרך. כמובן, תמיד יהיו סופרים שיפתרו את בעיית הכוח של גיבורי העל בצורה קלישאתית. נמציא לו מפלצת שיותר חזקה ממנו, ואחרי שיביס אותה, נביא מפלצת עוד יותר חזקה. ואחריה עוד אחת. אבל הגישה הזאת מעכלת את עצמה. כמה אויבים אקראיים אפשר כבר אפשר לזרוק על הגיבור לפני שהמאבק יאבד כל משמעות?
ויודעים מה, אפילו על השאלה הזאת יש גיבורי על שמשיבים. וזה מעניין אולי ברמת המטא 😏
בואו נסגור את הבאסטה
אז אייל הוא לא גיבור על כי הוא לא מסתובב עם תלבושת ייחודית, אין לו כוחות שלא מן העולם הזה, והוא לא נאבק עם ייצורים שלא מן העולם הזה. אפילו הטיימלין שלו בודד לחלוטין, למען השם.
ומרגל להשכרה לא מסתיר שום מסר על החברה. רוצים לנסות לחפש?
אף אחד לא ניסה להעליל על ג'יימס בונד, או אינדיאנה ג'ונז, או ג'ק ריצ'ר, שהם גיבורי על. אייל הוא גיבור בסדרת אקשן. וזה צריך להספיק.
רוצים תרגיל?
מה אליס בארץ הפלאות אומר על החברה? תזכרו: אין תשובה "נכונה".
>> מרגל להשכרה אינו פנטזיה - מה יש לפנטזיה להציע לנו?
לא אהבתי את המאמר.
אייל גלבוע היא דמות מוצלחת כמו הסופרת שכתבה אותו ולא יעזור כלום.
משועממים...
קראתי שוב את הפוסט הנהדר הזה, וסתם עלתה לי הערה קטנה ולא משמעותית:
לא לכל גיבורי העל יש כוחות על. אבל שאר ההגדרות בהחלט נכונות...
(אם את רוצה דוגמאות אז: הוקאי, פאלקון, האלמנה השחורה ויש עוד הרבה).
שאלו כאן מה מושך כל כך אנשים לדמות של אייל גלבוע.
מלבד התשובות שענו כאן, הייתי רוצה להוסיף שבאייל יש סתירה עמוקה שהופכת אותו למרתק.
רוברט מקי מרחיב על הנושא הזה כשהוא כותב על ג'יימס בונד, וגם באייל גלבוע זה קיים: הוא גם הגיבור המושחז, השנון, בעל היכולות הבלתי נתפסות-
וגם איש משפחה וחבר ובאופן כללי גבר רגיש עד כדי כך שלא נראה לי שקיים במציאות, אני, כאישה, נדמה לי שאני רגישה פחות....
הסתירה הזו היא בדרך כלל חלק מרכזי בעלילה- בין אם אייל מנסה להציל את חייו של מחבל בניגוד לדעת מפקדיו כדי להשיג תרומת מח עצם לבן דודו החולה, ועד לרצח שהוא צריך לבצע באיומים על בנו החטוף... למעשה, נדמה לי שאין ספר בסדרה שהסתירה בין דמות הלוחם…
לפעמים פנטזיה לא מדברת רק על גיבור על אחד אלא על חברה שלמה עם כוחות על, למשל ארגון, או ליתר דיוק פשוט מעולם אחר מלא בדברים לכאורה לא הגיוניים כמו קוסמות וכו.
ֿכמו כן יש את הספר- מנסה לתרגם מילולית אבל לא בטוח שיצא אי פעם בעיברית- הזהרו, גיבור על של מתיו קודי, על עיר שבה לילדים יש כוחות על שעוזבים אותם בגיל 14, ועל ילד שבא לגור בה וצריך להתמודד עם מציאת ערך עצמי כשלכאורה אין לו את הכוחות שיש לחבריו.
ֿמאמר מבוסס וכן, כיף לקרא. (אגב, ציבורים אחרים כן מוציאים ביקורת על הציבור שלנו... המבין יבין.)
@הגיבן