אז קראתי את "יש לך את זה" מאת שפרה גליק, או ג. שפר, איך שתרצו - ויש לי כמה מחשבות בעניין. הסתבכתי פה עם הניסוח אז החלטתי פשוט לכתוב את מה שיש לי להגיד ברשימה של נקודות לא מאוד מסודרות.
1. שמעתי כמה פעמים ממקורות - דווקא עם רזומה מפותח - "שאין מה ללמוד בכתיבה", ושמעתי מאחרים ש"חובה ללמוד מושגים כדי להיות מקצועיים".
הספר הזה מהווה פשרה מצוינת בין השניים. מי שאוהב ללמוד - יכול למצוא כאן חומר למחשבה, ומי שחושש שלימודים יוציאו ממנו את החשק לכתוב - לא צריך להיבהל. מאתיים עמודים, כולה. שפה קלה ונעימה, איורים, דוגמאות מפורטות. קשה לדמיין תירוץ מספיק משכנע כדי להימנע מהספר הזה. זה פשוט… כל כך קל.
בהתחלה השפה היתה קצצצצת יותר מידי קי'צית. אבל זה מתיישר די מהר, ולא ממש מפריע.
2. הלשון פונה אלייך - את. זה פילוח קהל מיד גס בשבילי, ושם אותי מיד בעמדה של ספקנות. קראתי את הספר שלוש פעמים כדי לכתוב את הסקירה/ביקורת/דיווח מפוזר הזה, ובכל פעם גיליתי עומק ותוכן חדש. אז זה עוד יותר מעצבן אותי. אחרי הכל, "יש לך את זה" יכול להועיל לכולם, בלי הבדלים של גיל, מגדר, או אפילו מגזר. למה בחרו לדבר אל פלח מצומצם מהאוכלוסייה? אם כל הכבוד להן, אנחנו זקוקים בספרייה שלנו לנקודות מבט הרבה יותר מגוונות.
2. כאן צחקתי בקול, וזה נדיר (הומור זה דבר סובייקטיבי, אבל אובייקטיבית - אין לי חוש הומור).
אבל אני רוצה רוצה להגיד משהו אחר על האיורים שמלווים את הטקסט. הם רק מלווים את הטקסט. קריקטורות יכולות להוסיף המון לחומר. להיות ניגוד, סיכום, אירוניה, אפילו הבהרה וויזואלית נוספת. אבל רוב הציורים פשוט חוזרים על מה שכבר כתוב. חסר איזה ערך מוסף.
3. הספר מתייחס אל ספרי אקשן במלוא הכבוד, אבל הוא ממחיש כמעט אך ורק בעזרת דרמה ורגש. מי שמעוניין בהתייחסות יותר ישירה - אולי כדאי שיחפש ספר שלא פונה "אלַייךְ".
4. מעבר ליסודות המהותיים של גיבור, פעילות, התחלה, סוף, מידע וכל זה, יש כאן גם התמודדות עם הרחמים של הסופר, שליטה על הקצב, היחס לביקורת, חשיבה על חושים, ניצול ציני של דמויות, ועוד פתרונות יעילים לשאלות שלא חלמתי לשאול.
נראה שהבעיות נתלשו היישר מתוך מדף הספרים העדכני שלנו. פתרונות לתופעות שמופיעות אצל הסופרים הכי מנוסים. והפתרונות מעשיים, מובנים, ברורים! ויכולים לשנות ספר מ- בסדר גמור - להרבה יותר.
5. הדוגמאות רבות, והן ממחישות הכל בצורה מתיישבת על הדעת והשכל הישר. זה קומון סנס. אין פה איזו הצהרה שככה "צריך" לעשות כי ככה הכי "מקצועי" או מה. אנחנו פשוט רואים שדרוג ממשי על העבודה של הסופרת בכבודה ובעצמה.
6. אוקי… זוכרים שאמרתי שהספר יכול להועיל לכל מגזר? התכוונתי לזה. קשה למצוא מדריך ספרותי שלא מנצל את האוזן הקשובה שלנו כדי להרצות על מה הכי ראוי ונכון ויפה - כמובן על פי דעתו הבלעדית של המדריך דנן. אבל "יש לך את זה" מקפיד להימנע מכך כמעט לכל אורכו. מלבד נפילה קטנה אחת ויחידה (באזור הרשע והזדון - חפשו), הספר מעודד אותנו למחשבה עצמאית.
כאן אנחנו משוחררים לכתוב לפי דעותינו, ואמונותינו, והטעם האישי שלנו. במקרה הנדיר בו הסופרת ביטאה את האמת שלה - זה בד"כ מנוסח באופן נפרד וברור מתוך כל החומר. בבחינת: זו דעתי, לשיקולכם. (יכול להיות שזו הסיבה שהספר הזה דק יחסית).
הספר לא מצווה עלינו לנו מה ה"נכון" לעשות, ורק מבקש לסייע לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים. ואנוכי, בנאדם אגואיסטי אני. מה יש?
7. מבין הדפים עולה התובנה שבסופו של דבר, הכדור בידיים שלנו. הרבה פעמים התשובה הכי יפה מגיעה מתוכנו, ואם כל מה שהיה צריך זה נוסחאות וחוקים - אז לא ירחק היום בטרם DALL-E יחמוס מאיתנו את המשרה.
ועדיין, יש הרבה מה ללמוד אבל איכשהו הכל נכנס בטוב טעם, בסדר, ברווח, ורק איזה מאתיים דפים! וזו הנקודה הבאה שלי:
8. הסדר והעימוד נהדרים פשוט
מבחינה חזותית שושי קלינגר עשתה עבודה יפהפייה. הכותרות והאיורים נראים כמו עבודת יד, ואני לא רוצה לחשוב על הכאב ראש שזה עשה לה. איכשהו ארבע פלוס משקלים/פונטים מסתדרים בקומפוזיציה נעימה ומושכת.
אבל גם העיצוב של התוכן - זה אומנות בפני עצמו. הסדר של הפרקים מחושב. במקום להתחיל מרשימות ותרשימים והסברים מתישים, מתחילים מבחוץ, מהשטחי. מעוררים שאלות, דוחקים בנו לגלות את התשובה. הספר מרתק, מגרה אותנו להמשיך. ממש כמו סיפור, נגלה עוד עומקים ככל שנחדור פנימה.
9. עכשיו, הספר משתמש הרבה בתירוץ: ככה כותבים, כי ככה זה במציאות. (וזו בעיה קבועה שיש לי עם הרבה מדריכי כתיבה, אז אתם רשאים לעקוף עד לכותרת הבאה).
אז… מי אמר? יש סיפורים מציאותיים יותר ופחות. למה דווקא עכשיו המציאות מכתיבה לנו מה לעשות? בעיני, המציאות לא רלוונטית. ככה בונים סיפור, כי האלגוריתם זקוק לזה כדי "לעבוד". בתור פונקציה. לדוגמא, דמות צריכה לרצות משהו כדי שהיא תזוז. היא צריכה לזוז כדי שמשהו יקרה. משהו צריך לקרות כדי שיהיה לנו מה לקרוא! זה לא בגלל שבני אדם רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא רוצים דברים במציאות. לפעמים בני אדם לא זזים במציאות. אבל זה לא יהיה סיפור… טוב נו. אולי. אולי זה מה שמיוחד בסיפור שלכם. אבל הנה, רואים?
טוב שהספר לא נכנס לכל הנושא הזה. אין סטייה לדיונים פילוסופיים מתישים. זה מחייב אותנו למצוא את סיבה עצמאית לבחירות שלנו בכתיבה, ובסופו של דבר התשובה האישית שמגיעה מתוכנו תהיה הכי יפה עבור הסיפור הספציפי שלנו. אז אם התירוץ הזה עוזר לספר לתמצת, וזה דוחף אותנו להבין דברים לבד, וזה נמצא כמעט בכל ספר אחר בו נתקלתי… אין כאן הרבה מינוסים. אני פשוט לא מאמינה בתשובה הזאת, זה הכל. זהו, חזרה לספר:
10. כמה הערות קטנוניות
- קבלו ציטוט: "'ישנם שלושה כללים לכתיבת סיפור, למרבה הצער אף אחד אינו יודע מהם' - כך אמר סופר אחד." סומרסט מוהם אינו סופר אחד. טוב, מודה, זה ביטוי שעבר הרבה ידיים. אבל השמטות כאלה הפכו לנפוצים מידי וזה פשוט עושה רושם זול. לא מתלבש יפה על ספר כזה.
- עוד ציטוט: "דאוס אקס מכינה" תורגם בצורה אלגנטית אל "המושיע מתוך המכונה". חדש לכם? גם אחרי הספר הזה לא יהיה הכי ברור מה הקשר של מכונה לכל העסק. אהבתי את ההתחמקות מהתייחסות אל אלילי יוון ואריסטו, אבל זו עוד דוגמא לציטוט שהיה עדיף להתחייב אליה לגמרי - או להשאיר בחוץ. הפרק מסתדר מצוין בלעדיו.
מה הכי אהבתי?
הפרקים האחרונים הכי משמעותיים. הם עוסקים בתפיסה שלנו אודות מהות של סיפורת, מה סיפורים אומרים לנו, כלומר, איזה צורך סיפור מספק (ואיזה פחות). אולי הם לא אומרים את מה שהייתם מצפים לשמוע, אבל בעיני רק בשביל זה היה ראוי לפרסם את "יש לך את זה". קשה לי להסביר, אבל ג. שפר דווקא עשתה את זה מצוין. זה הסוף של הסיפור, זה השיא האחרון בעלילה שמעניק לכל הפרקים הקודמים משמעות חדשה.
אני מקווה שהמסר ייכנס עמוק ללב של כל אחד שחולם להיות יוצר. אמרתי שאני אגואיסטית, אז כן, חשוב שתדעו מה קוראים צריכים מהכתיבה שלכם. מה הצורך החיוני שאתם מספקים. אבל לא רק בגלל זה, גם בגלל שהתובנות האלה יכולים להקל מאוד על תהליך היצירה. להפוך אותו לזורם ואינטואטיבי יותר.
אם הייתי צריכה לתאר את הספר במילה אחת:
הייתי אומרת "תומך". הן הלשון, הן העיצוב והעימוד, והן הניסוח חוברים יחד לכדי ספר מעודד, יעיל, שמזכיר לנו שאנחנו יכולים.
מומלץ למי נתקע אחרי הטיוטה. מומלץ לסופר מותש. מומלץ לעורכים ספרותיים שאיבדו ידיים. מומלץ לכל הוצאה לאור, לכל רשות חינוכית, וכל מי שמעורב ומתערב בהחלטות של מי ואיזה ספר הצרכנים יקבלו לידיים. גם הורים, כן! כדאי להבין טיפהל'ה על מה אתם מדברים, לפני שאתם מחליטים מה להוסיף ומה לגרוע.
מה עוד יש לי לומר? התנצלות. אם ג. שפר היתה מנסחת את הביקורת הזאת זה היה הרבה יותר קצר, קריא, וקולע. אבל גם אם לא שרדתם את כל המלל שלי… מעכשיו, כשהדמות תהיה שטחית, מפונקת, מוענשת, מחונכת, או שיבוט, מה סופר יוכל לטעון להגנתו?
רגע, עוד משהו. גילוי נאות: אני מפרסמת את הביקורת הזאת בהסכמת הסופרת, אז הרשיתי לעצמי להיות אמיתית וכנה. עברתי על הספר שלוש פעמים ועל הביקורת הזאת עוד יותר. נראה לי שזה כל מה שיש לי לומר.
סוף סוף הזדהיתי עם הביקורת על הפנייה בלשון נקבה לקוראים. לפחות היה ניתן לציין בכוכבית קטנה "מטעמי נוחות הספר נכתב בלשון נקבה, עם זאת הוא מתייחס לשני המינים כאחד". חבל.
ביקורת יפה ומעניינת, אך חולקת בתוקף על ההערה הזאת - קבלו ציטוט: "'ישנם שלושה כללים לכתיבת סיפור, למרבה הצער אף אחד אינו יודע מהם' - כך אמר סופר אחד." סומרסט מוהם אינו סופר אחד. טוב, מודה, זה ביטוי שעבר הרבה ידיים. אבל השמטות כאלה הפכו לנפוצים מידי וזה פשוט עושה רושם זול. לא מתלבש יפה על ספר כזה.
אין שום צורך לכתוב את שם הסופר. זה ממש לא קריטי. להיפך, בספרים הרשמיים של לפני עשרות שנים נהוג היה לעשות כך. היום לא. זה רק מכביד על הקוראים.
דעט'ס איט.
מאמר מעניין, יפה, ונעים לקריאה.
אם אפשר לקבל בבקשה הסבר מפורט יותר לגבי מה שכתבת בסוף סעיף 9: "אם התירוץ הזה עוזר לספר לתמצת, וזה דוחף אותנו להבין דברים לבד, וזה נמצא כמעט בכל ספר אחר בו נתקלתי… אין כאן הרבה מינוסים"...
תודה וברכה.
חח אני לא יודעת אם עשית לי חשק לקנות את הספר או להיפך😂
ביקורת מעולה!
כל הכבוד לסופרת על האומץ והפתיחות, לא מובן מאליו בימינו!
(והקוליות שלה, יחד עם הביקורת- ממש סיקרנו אותי לקרוא את הספר...)