רקע אינו סיפור או מה לעשות כשהדמות לא רוצה לזוז

יצא לי לראות איזו כריכה אחורית שמתחילה עם השורה הזאת: "איקס הוא לוחם גבוה ויפה תואר". אז מובן שבו המקום החלטתי לעולם לא לקרוא את הספר הזה. יש כל מיני פגמים בטעם האישי שלי, אבל הפעם הכנתי תירוץ מאוד הגיוני: אם האפיון החיצוני של הדמות הינו בעל חשיבות כל כך גדולה, מצפים לפחות לאיזה אפיון יוצא דופן, לא?

כרגע זה סתם תיאור משעמם של "גיבור" קלישאתי. תנו לי פרט בעל משמעות. איקס הוא לוחם ירוק ממשפחה ברוכת ילדים. איקס הוא לוחם חרש-אלם. משהו. לפחות זה נשמע מעניין. אנחנו נהיה בטוחים שיש לאפיון החיצוני הזה משמעות כבדה בעלילה, שזה יעמיד בפניו אתגרים ונסתקרן לראות איך איקס הזה יתמודד מולם.

אבל כאן הבעיה.

גם אם התיאור יוצא דופן, זה עדיין לא דמות. אפשר לרשום את זה על הכריכה האחורית, אבל זה לא מספיק לסיפור שלם.

"האמריקאית", "המתכנתת" "החרשת", "חולה בלוקמיה", "אשה לבעל שלא ממלא אחר הציפיות שלה", איננה דמות. עדיין לא. אולי זה יוצא דופן, מרתק, ייחודי ומסקרן - אבל זה בכל זאת מאפיין שניכר על פני השטח. לא חלק מהמהות הפנימית של הדמות.

הרעיון לסיפור יכול להתחיל מכמה גרעינים שונים. מרעיון לדמות, רעיון לאירועים, אבל גם מרצון לדבר על רקע. אולי נרצה לספר לעולם על מצב שקיים במציאות, לעורר מודעות, אנערף, ואולי פשוט בנינו עולם פנטסטי עם פינות מרתקות. לא נראה כל כך גרוע, נכון?

רקע הוא מרכיב חשוב. זה הבמה שמאפשרת לעלילה להתרחש.

אבל מה אם הרקע ידרוס את הדמות? הסיפור כולו יהיה משועבד לתיאור המצב של הדמות והעולם שלה. מה שהסיפור לא עושה בזמן הזה - הוא להציג דמות. תכף אסביר על מה אני מדברת, אבל קודם, הנה כמה תסמינים לבעיה הזאת:

1. אירועים חוזרים על עצמם. הדמות מסתובבת במעגלים. היא מתחילה שוב מאותו נקודת מוצא, אותו אירוע עם מעט שינויים קוסמטיים.
   

2. בפתע פתאום. חייבים למשוך את הסיפור איכשהו. משהו צריך להתרחש עכשיו, אבל מה? אז נגייס מישהו שיופיע פתאום או ארוע אקראי בלי שום גורם מקדים.
   

3. מעבר פתאומי, מוזר, או לא "יפה", בין אירועים. היינו במקום אחד פתאום אנחנו במקום אחר. בלי סיבה ברורה שמובילה למעבר הזה. עברנו למסיבה, או טיול או כנס עם הבוס הגדול, כי משהו צריך לקרות. חותכים בפתאומיות לזמן ומקום אחרים, מבלי שהעלילה דחפה לשם.
   

4. הדמות לא רוצה לזוז. הדמות כבדה, עצלנית, דבוקה למקום. היא מחכה שיתנו לה משהו לעשות. היא זקוקה לכל כובד משקלו של הסופר כדי שיפעיל אותה.
   

5. חיי היומ-יום הדמות מבזבזת הרבה זמן סיפורי בביצוע מטלות יומיומיות. אז עכשיו בוקר, או הנה הגיע הלילה, בואו נלך לישון. שינה-אוכל-ושתייה-עבודה-לימוד וכגון דא. כי זה הרקע שלה, ואין לה משהו אחר לעשות.

מה גורם לכל זה?

אם אני אומרת לכם: היא בחרה לפעול כך כי היא "אישה" או כי היא "חרדי" או "איוון הפולני", אתם תשימו לב מיד כמה שטחי וסטריאוטיפי התיאור שלי. רק בגלל שהיא "הכנס תיאור כאן" היא תבחר לפעול? זהו? אין לה מטרות אישיות, אופי פנימי ומוטיבציה משלה?

אם היא פועלת ככה כי היא "מורה", "גבר", "אוטיסטית", או "חולה כרונית", זה עדיין אותה בעיה. גם אם עדיין אין לזה כינוי אופנתי כמו גזענות או שובניזם כרגע.

היא לא אדם, היא בעיה. היא לא דמות, היא מצב. היא לא אנושית, היא ייצוג.

הדמות בעצמה לא שווה הרבה. כל תפקידה מסתכם בלהכיר לקהל את הרקע. וזהו. לא בדיוק עלילה, יותר כמו תיאור מקיף של הנדל"ן מכל כיוון אפשרי.

תכלס, איך נתקן את זה?

רקע מתאר את הדמות, זה משפיע עליה, אבל זה לא היא. היא לא בחרה להיות כזאת, היא לא החליטה להיוולד כך, אז זה לא מה שיקים אותה לתחייה. המהות של דמות זה זכות בחירה.

עדיין לא השתגעתי, חכו רגע. הדמות אינה בנאדם, מקובל עלי. אבל היא כן צריכה לשכנע אותנו שהיא חיה וקיימת. היא צריכה לגרום לנו להאמין, ולו לרגע אחד, שיש פה מישהו. מישהו שזקוק נואשות לתשומת הלב שלנו.

במילים פשוטות, דמות היא כוח רצון.

יש לה מטרה שהיא רוצה בדחיפות, והיא חדורת מרץ ומוטיבציה לפעול להשיג אותה.

אז לא. היא לא תעשה משהו כי היא "אברך" או "גיבור יפה תואר" או "נבל". התפקיד שלה, המשרה, הדרגה, המראה, והכישורים שיש לה, כולם אפיון חיצוני ושטחי. אם היא תעשה משהו בגלל הדברים האלה, היא דמות שטחית. היא דג מת שנסחף עם הזרם.

התרגיל: למתכון הזה, נצטרך מטרה.

נכין לדמות פרויקט, משהו שהיא יכולה להצליח או להיכשל בו. זה רק תרגיל, אז בתור התחלה, אל תדאגו אם זה נשמע הזוי ולא קשור כרגע לרקע.

קודם כל תשכחו מ"המצב" שלה. המטרה שנבנה עכשיו, לא תהיה "לברוח מהמצב שלה". "לפתור את הרקע שלה". "להכיל את הסיטואציה שלה". לא, לא, לא. שום דבר שקשור לרקע. תמציאו לה מטרה נפרדת.

עכשיו נמשיך לבנות את העלילה. יכול להיות שמצאתם משהו רחוק שנראה לא קשור ממבט ראשון, אבל בגלל איך שהמוח שלנו עובד, בגלל הטבע של סיפורים - נגלה קשרים מפתיעים ובעיקר עדינים - בהמשך, תוך כדי כתיבה.

בשלב הזה, נוכל לחזור לאחור ולערוך, אפילו לשנות לגמרי את המטרה כשיתבררו העניינים. או להמשיך עם מה שנוצר. חופשי. העיקר שיש לדמות משהו לעשות.

עכשיו אציב בפניכם דרישה מוזרה:

המטרה שתציבו בפניה צריכה להיות חיצונית וישירה. משהו שהיא תוכל לחוות בעזרת החושים הפיזיים. לא מטרה רוחנית מעורפלת. אמרנו שדמות שמציגה את הרקע שלה, היא דמות שטחית ורדודה. אז זה איפכא מסתברא, לא?

אבל עומק לא נוצר כי אתם מכתיבים אותו לקהל. דמות ששואפת למשהו רוחני היא דמות שלא תקום בבוקר מהמיטה. דמות שמדברת על הרגשות שלה בקול היא דמות שמשקרת לסביבה או לעצמה. העומק יוולד בהמשך של הסיפור ואצל הקהל. אם נתאזר בקצת סבלנות.

אז כרגע תחפשו עבורה רצון חיצוני להשיג שינוי במשהו פיזי וגשמי. שתזוז מהמקום הפיזי, לסייר בעיר, או לעבור דירה, לשבור או לבנות איזה משהו, למצוא מוסד, פריט אומנות או השכלה. להכיר אנשים או להיפטר מהם. לראות או לשמוע משהו חדש או לאבד אותו.

דוגמאות

בתעלומת הכלב שנבח באישון לילה, הדמות רוצה לפתור תעלומה. אבל הרקע של הסיפור הוא אוטיזם. בנקמה מתוקה בע"ם הדמות רוצה לקחת מהנבל הכל (כולל הכל). אבל הרקע הוא אלימות רגשית.

במנגה A Silent Voice הדמות רוצה לכפר את מעשיה. נשמע די רוחני ומעורפל, אבל תנו לי להגן על עצמי: בסיפור הספציפי יש לדמות תוכנית מוגדרת וברורה, מסע לחיפוש כל מי שהיא עוולה נגדו. הרקע הוא חֵרשות (מכל מיני סוגים).

כמו שרואים מהדוגמא האחרונה, הפרויקט של הדמות יכול להתקשר ישירות לרקע, ברור. אבל אם זיהיתם את התסמינים למעלה בכתיבה שלכם (ואני מדברת מניסיון מר) תנסו להמציא משהו, כתרופה ראשונית, בתור תרגיל.

עכשיו, אין צורך לקרוא את הספרים הנ"ל, בכל הכנות אלה היו הדוגמאות הכי נגישות לי כרגע. אבל תרימו כל ספר וכנראה שיהיה בו בדיוק כזה דבר, רקע, ודמות שיש לה מטרה עצמאית. כי זה מבנה טבעי של סיפור.

אבל! המבנה הטבעי נוטה להידרס כאשר נורא נורא חשוב לסופר "לייצג" איזה משהו. בין אם זה "אנשים מסוג מסוים" או "פגם חברתי" או רעיון סופר-קריטי אחר שכולנו חייבים להכיר וללמוד אודותיו. ואז יוצא הרצאה ולא סיפור וזה די מבאס.

לסיכום!

הדמות רוצה משהו אישי וייחודי, משהו שונה ממה שאתה כסופר חושב שהיא צריכה. היא צריכה לשדר "אדם" עם רצונות ושאיפות משל עצמה. ולא להראות כמו רמקול למה שרוצים ללמד את הקהל. היא צריכה לשכנע את הקהל שהיא חיה, שיש לה זכות בחירה, שיש לה כוח רצון, גם אם אתם ואני יודעים שזו אשלייה…